נטע זר

אני זוכרת בדיוק את הרגע בו זה קרה. ישבנו במרפסת המשקיפה על נוף הכרמל עד מפרץ חיפה. כשאני בלי העדשות אני רואה רק נקודות אור מטושטשות וכל מיני צבעים וצורות שלא מתבהרים לי כצורה מוכרת או ברורה.
הפעם הייתי עם העדשות. הכל נראה כל כך מובן וברור. רוח קלה ונעימה נשבה. מחובקים, נשמנו את האוויר הצלול של הכרמל. הכל היה ממש טוב. רק להיות איתו, אפילו בלי לעשות משהו מיוחד. טוב פשוט כזה. זה הסוג הכי איכותי.
חלפו מאז שבועיים ארוכים ביותר. היו לי מעט חששות שאולי יתאכזב כשיראה אותי. כל כך הרבה זמן עבר מהפעם האחורנה שהתראינו. אולי יש לו ציפיות גבוהות ורחוקות מהמציאות, שלא אוכל לעמוד בהן.
נפגשנו. שוב היה הטוב הזה איתו, טוב אפילו יותר מהפעם הקודמת. הרגשתי את התחושה הזאת בכל שנייה איתו גם כשדרכינו נפרדו, כי ידעתי שניפגש בעוד שבוע. מקווה שגם אז הוא יגרום לי את ההרגשה הזאת.